הוא היה הכלב המשפחתי, כלב לבן עם כתמים שחורים, כלב עם שמחת חיים, תמיד מכשכש בזנבו מקפץ בשמחה. הוא הפך להיות חלק מהמשפחה. אבי שהיה מהדור ההוא שאיבד את כל משפחתו בשואה. אדם שלאורך מלחמת העולם סבל מרעב, דרש מאיתנו לאכול את כל מה שבצלחת. דרש שנצבור שומן לעת צרה, שנראה חזקים וראויים לעבודה ביום הנורא ששואה דומה תפגוש אותנו עוד פעם, כדי שלא נישלח למשרפות אדם. במבי היה פתרון נפלא! כל פעם שהבטן התמלאה, ברגע שאבי לא ראה, היד נשלחה מהצלחת אל במבי ששיתף פעולה, עזר לנו לנקות את הצלחת, ולשמח את אבינו שחשב שהכול נאכל.
אבי אהב את במבי אהבה עזה. טוב, הוא לא ידע שבמבי משתף איתנו פעולה ואוכל במקומנו את האוכל שעליו אמי עמלה. הוא תמיד אמר בגאווה שבמבי חריף, כלב ממש חכם. במבי חי אתנו במשפחה, בלילה קפץ אלי למיטה, וישן בה כאילו היא נועדה לו בלבד. עד ששמע את אבי משכים קום לעבודה, אז ירד מהמיטה נשכב למרגלותיה, כאילו ישן שם שנת ישרים כל הלילה. כשאבי יצא מהבית הוא מיד קפץ שוב אלי למיטה.
עד אותו יום אומלל, שצביקה אחי, שהיה ילד של מעשי קונדס, שם את במבי על דודו, הכלב הענק של השכנה. בהרף עין במבי נשמט מידיו, והתחיל לפרכס ונדם. נראה היה שאת נשמתו הוא החזיר לבורא עולם, וגם נשמתנו כמעט פרחה. צביקה אחי, בתושייה של ילד לא גדול ולא קטן, החל לעשות לו עיסוי והנשמה. במבי התעורר לחיים וכולנו נשמנו לרווחה. באותו יום לא משנו ממנו וכך כל השבוע עד שחזר לעמוד על רגליו.
משהו קרה, במבי לא חזר להיות אותו במבי חריף ושובב. הוא הפך להיות כלב נבחן ורגזן. לי זה לא שנה דבר, המשכתי לאהוב אותו אהבה עזה ואפילו יותר ממה שקודם היה. הויתה בי הודיה שהוא נשאר אתנו בעולם. בעקבות האירוע שממנו כמעט לא שב הוא החל בנוהג משונה, כשהדלת נפתחה הוא היה מתחמק החוצה, רץ לעסק של אבי שממנו התפרנסה המשפחה, ונובח על כל לקוח שבא. כשזה נמשך ונמשך, הורי מאחורי גבי, טיכסו עצה ובן השכנה שגר בעיר מרוחקת לקח את במבי ואמר שהעניין יטופל.
אני חיפשתי את במבי בכל מקום ולא מצאתיו. כעבור זמן, כדי לשמחני הוריי הביאו לי כלבה חמודה חדשה. כולם ידעו שאסור להם לספר לי אודות מה שבאמת קרה לבמבי. כנראה שמישהו לא היה בסוד הכמוס והדבר נודע לי. באותו יום לקחתי את חפצי והלכתי אל חברתי הטובה בהחלטה שמעכשיו אני גרה אצלה.