לא גדלתי בארץ. גדלתי במדינה שאז חשבתי שהיא כל עולמי. יפה מאוד, בית מקסים עם גינה גדולה ומטופחת. חברים היו מכל העולם, שלג בחורף, אוכל מדהים, שוקולד, וופל בלגי וואוווווו, לטעום ולהגיע לגן עדן! זו הייתה ילדותי, רצון קטן בסה"כ…
כשהתבשרתי שעוברים לישראל, כל עולמי חרב עלי! מה לי ולמקום החם הזה? אז מה עם משפחתי נמצאת שם ושם הוריי ואחותי נולדו? אין לי שום קשר. גם את השפה אני בקושי מדברת! אך אף אחד לא שואל ילדה בתחילת בגרותה מה היא רוצה? כך מצאתי את עצמי עוברת לישראל, והפעם זה לא היה לביקור של קיץ. זה היה לתמיד.
לא היה קל בהתחלה, למעשה לא היה קל לתקופה די ארוכה יחסית. לקח זמן להסתגל לשינוי, לקח זמן ללמוד את השפה, ללמוד בכיתה עם 40 ילדים בחום מטורף וציפורים שעפות להן באמצע השיעור. אבל חברים? היו מהרגע הראשון. איך קבלו אותי עם זרועות פתוחות. התעניינו, הסתקרנו מי זו הילדה החדשה? רצו להתחבר מיד וניסו בכל הכוח לתת לי הרגשה חמה, מחבקת כזו, מלאת ביטחון. בחו"ל מעולם לא חוויתי את התחושה הזו, לא יעזור כלום!
הדהים אותי שתמיד היה אפשר לדפוק בדלתות השכנים, לבקש איזה משהו שחסר במטבח ותמיד הביאו בשמחה, ובכמות יותר גדולה ממה שהיה צריך. הדהים אותי הרצון העז לעזור לי בשיעורים, בלתרגם לי דברים שלא הבנתי. הפתיחות, והלב החם של האנשים הקסימה אותי. תחושת ביטחון כזו שלא ניתן להסביר במילים. ביטחון שלא משנה מה, אתה לא לבד.
קסם של בגרות הייתה לי בארץ, אין צורך לומר שבלגיה, עם השנים, הפכה לזיכרון מתוק. מקום גיאוגרפי יפה על המפה, אך חסר רוח חיים. עזרה הדדית הייתה בשבילי השם השני של ישראל. ממש כך.
היום, שנים אחרי המעבר, אני ישראלית לכל דבר ועניין, ליבי זועק מבפנים. כאב גדול ורצון עז לחזור לתחושת הילדות. לאן נעלמה לה תחושת העזרה ההדדית? האכפתיות? התחושה שהכול פתוח וגלוי? הרגשה של יחד?
מאמינה בכל ליבי, שעם ישראל כולו מושתת על לב ענק, רצון עז לעזרה הדדית, חוסר אדישות והמון שמחה. זה פשוט מסתתר היום אי שם בין שכבות של אבק ותסכול על מצבנו ההולך ומחמיר מיום ליום. צריך רק למצוא את הדרך להתעלות מעל לכל השנאה, הפירוד שמתגלה היום בינינו ולרצות מכל הלב לחזור לחיות חיים צנועים יותר, מלאי שמחה, אהבה והמון עזרה הדדית!
כולנו נזכה בזה בבוא היום.