לפני כמה ימים נתקלתי בציטוט: "אנחנו לא רואים דברים כפי שהם, אנחנו רואים דברים כפי שאנחנו". כתבה אותו סופרת אמריקנית ממוצא ספרדי-קובני בשם אנאיס נין. לפי דעתם של חוקרים, עבודותיה החשובות ביותר הן יומניה. היומנים שכתבה מספקים פתח לתובנות מעמיקות בחייה. נין הכירה באופן אינטימי דמויות בולטות מתחום הספרות, הפסיכואנליטיקה, האומנות וכדומה. יומניה נחשבים למשמעותיים כי סיפקו הצצה נדירה לסיפור של "הצד השני" על חייהם של ידוענים אלו.
הציטוט הזה גרם ל לחשוב האם יש באמת אמת אחת? או שכל אמת היא סובייקטיבית כלפי הצופה בה. בחיינו ישנם אסופה של אנשים שאנחנו מחוברים אליהם מנסיבות כאלו או אחרות. בין אם משפחה, חברים, עמיתים לעבודה או ללימודים וכדומה. את חלקם אנחנו אוהבים, חלקם מחבבים, חלקים יש לומר מעוררים בנו תחושות קשות של דחייה או סלידה. המעניין הוא שהתפיסה שלנו את האנשים הזו תמיד עוברת דרך המסננת האישית שלנו. לדוגמה: בתוך חבורה של אנשים יכולה להיות סיטואציה שבה אדם אחד אהוב על ידי אחר ואותו אדם יכול לעורר תחושות סלידה עבור אדם אחר.
מדוע אחד מרגיש כלפיו רגשות חיוביים והשני רגשות שליליים? האם זה קשור לתפיסה שלנו את עצמנו דרך אותו אדם? בדרך כלל אנשים אחרים משמשים לנו כמראה. אנחנו אוהבים להיות בקרבת אנשים שגורמים לנו הנאה כיוון שהם מקרינים עבורנו את התכונות שאנחנו אוהבים בנו. מצד שני אנחנו מתרחקים כמו מאש מאנשים שמעוררים בנו קושי. אבל הקושי הזה אולי מעיד על תכונה או התנהגות שאנחנו לא אוהבים בעצמנו. כל הפוסל במומו פוסל…
אם לרגע נשכיל להתבונן במראה, נגלה את מה שצריך לתקן. הרי המהות של מראה היא להראות לנו את עצמנו. כשאנחנו נעמדים מול המראה בבוקר אנחנו בוחנים אם השיער מסודר ומסורק, אם הצבע של הנעליים מתאים לבגד, אם החולצה יושבת טוב. רק כאשר הכל לשביעות רצוננו אנחנו מתרחקים מהמראה. אותו הדבר מול אנשים – אם נבדוק את עצמנו מולם, באומץ והרבה כנות, נוכל לסדר את התכונה המעצבנת שלנו, ההתנהגות חסרת ההתחשבות לפעמים באחר. עם מעט ענווה והרבה רצון אפשר לתקן הכל.
אז בפעם הבאה כשאתם מסתכלים על מישהו שמרגיז אתכם תשאלו – מראה, מראה שעל הקיר, מה יש בי שמרגיז אותי שאני יכולה לשפר?…