שנת 2019 הייתה כל כך נוראית שכבר חיכיתי שתתחלף ותהפוך את הקלפים שלי. אשפוזים תכופים בבתי החולים, פתיחות חוזרות של אותה צלקת בטנית שכבר לא יכולה לשאת את זה, כמו ריצ'רץ' הפכתי להיות. ואז הגיעה שנת 2020. המצב הבריאותי השתפר והעולם כולו נכנס להסגר. הכריחו את כולנו להיכנס אל הבתים ולהגיף את הדלתות ולי זה כל כך התאים. ממילא לא יכולתי לעבוד וצרת רבים הרי היא ידועה ככזו המביאה נחמה לאדם. ככה באמת הרגשתי. בין מבזק למבזק המתנתי לשינוי. לא יודעת להצביע בדיוק איזה שינוי, אבל ממתינה לו. זה לא יכול להיות שכולנו ביחד עוברים רעידת אדמה מהסוג החדש הזה, הוויראלי, ולא נשנה, אפילו במשהו, את סולם הערכים שלנו, את השאיפות לעתיד. שנה של חשבון נפש עמו שנה שלמה של כיפור.

אני שמחה ודואגת בו זמנית. לא אוהבת את הידיעה שיש גל של עוני בעולם כתוצאה מהקורונה, אבל שמחה שהכריחו אותנו לטעום מטעם הצמצום. הגיע הזמן שנתנער מבועת השפע ונזהה שלא ככה בונים אנושות, לא ככה בונים משמעות. יכול להיות שהשיבה אל הבתים תפתח לנו את העיניים. אני עיוורת, אמנם לא מלידה, אבל כבר עשרים שנה שאיבדתי את חוש הראיה שלי. העיוורון הזה פתח לי צוהר לזהות היטב מצוקות של אחרים. משום מה העיניים הסגורות מחדדות לי את חושי ההרגש. בעבודתי אני מטפלת באנשים דרך קופות החולים ונחשפת להרבה מצוקה גופנית ונפשית. היעדר הראייה פותח את ליבם של המטופלים והם משתפים אותי בעולמם הפרטי. דרכם אני מזהה את הבלי ועוולות העולם הזה. בימי קורונה אלו אני לא עובדת, כי זה מסוכן, אבל הסבל ממשיך לחדור אלי דרך קירות ליבי ומשרה בי תחושה של המתנה דרוכה לבאות. הנה מסתיימת לה שנה משונה שכזו, עם שינויים גדולים, ונכנסת שנה חדשה, ישר אל תוך נעליה החולות של החולפת. מעניין מה תביא זו, האם סוף סוף יצליח העולם לעבור את מבחן העיניים העצומות שלי ולהפוך למקום מחובר ואוהב יותר.