חיים בסרט

אני זוכרת שבתור ילדה אחי ואני היינו מחכים כל חורף לסרט חדש בסדרה "מלחמת הכוכבים". מעבר להתרגשות של הפופקורן, כיסאות העץ המתקפלים והמולת הילדים היה משהו מרגש בסדרת הסרטים הזו. הרגשנו שיש שם משהו מעבר. איזושהי אמת אחרת, סודות קסומים של יקומים מקבילים, מציאותיים או דמיוניים, בזמן עתיק או עתידני. ההיגיון לא היה רלוונטי לסרטים האלו כיוון שאמת יש רק אחת והיה לנו ברור שהיא מסתתרת בין שורותיו של הג'דיי האהוב עלינו ביותר – יודה.

הפחד הוא הדרך לצד האפל. פחד מוביל לכעס, כעס מוביל לשנאה ושנאה מובילה לייסורים. אמר יודה בקולו הצרוד ואנחנו לא הפסקנו לשנן את המנטרה הזו. יש משהו בייצור הירקרק הזה, עם הדיבור העילג וההומור המגוחך שגרם לנו להידבק למסך ולשתות כל מילה שלו כאילו הייתה סוד הזוהר הקדוש. כאילו שם נמצא את התשובות לכל השאלות שהטרידו אותנו – מה זה טוב? מה זה רע? מאיפה מגיע הכוח הפנימי? איך אפשר להתגבר על קשיים? על פחד? אתם יודעים, שאלות של בני 12 ממוצעים המחפשים משמעות לחיים…

בובת דארת' ויידר

אם יש משהו שנחקק בלבי מטרילוגיית הסרטים הזו (לצערי ההמשכים היו פחות מוצלחים, אבל הי, לפחות פרנסו כמה משפחות אז לא נהיה קטנוניים…) היא המלחמה העיקשת בין טוב לרע. בין אם זה כוחות האופל לכוחות האור, דארת' ויידר מול לוק סקייווקר, המורדים מול הרפובליקה. לאורך הסרטים הקו היה מאוד ברור. יש טוב ויש רע והם לא מתערבבים ביניהם. אין אפור, אין באמצע, אין גם וגם. הטוב חייב לנצח את האושר. סצנת הסיום בסרט האחרון תפסה אותנו לא מוכנים – הסצנה שבה דארת' ויידר, אביו של לוק, לא יכול היה לעמוד מנגד אל מול בנו הסובל מנחת זרועו של הקיסר. האב שגילם את תפקיד הרשע האולטימטיבי, חסר הרגשות, חסר האמפתיה, בסופו של דבר נטש את הצד האפל ונלחם לצידו אל מול כוחות האופל. 

האהבה ניצחה!