הילד שלי בן שמונה. מאז שהתחיל כיתה א' ראיתי את הריכוז שלו יורד, את המתח עולה, ואת הסקרנות דועכת. אני לא מציגה את זה בשחור לבן, זה לא שהישיבה בבית הייתה רק טובה, בטח לא לי. היה קשה להסתגר בבית עם שני ילדים. האחד בן שמונה והשני בן שש, אבל בית הספר סיפק לנו חומר דרך האינטרנט, והילד נרגע. השתוללות היתר שלו נעלמה, הוא הבין שיש לו בבית כמה זמן בית שרק ירצה, ושאין עם מי להיאבק, כשהוא רוצה להישאר בבית בבקרים. נשארים בבית, רוצים או לא רוצים. המחשבה הראשונה שעולה, זה שבטח הוא דחוי מבחינה חברתית, אז המצב הוא הפוך. הוא התרנגול המוביל בכיתה, כזה שאני חרדה מהיום שיודיעו לי בבית הספר, שאירגן איזה חרם על מישהו, וכל הכיתה הצטרפה, מזל שיש אתרים שעוזרים כמו https://www.michaellaitman.com/he או כמו https://laitman.co.il/ . מסמר חברתי, שמעדיף להיות בלי. בלי בית ספר, בלי לחצים. קצת מתגעגע לחברים, אבל מספיק לו להיפגש, לשעה או שעתיים מתישהו, וזה מספק את כל הדלק ההכרחי לאותו יום. רף האכזריות הטבעי שלו, זה שמתגרה ומתחרה באחרים, ירד פלאים. הוא מוכשר שכזה, תחרותי מאוד, ואין לו עם מי להתחרות עכשיו. מפגשי הזום הכיתתיים הם לא במה לתחרות, אלא יותר לעשיה משותפת, ולהתרגשות של להיות סוף סוף ביחד, וזה דווקא פועל לטובה. עכשיו חזרו ימי בית הספר והוקל לי. קודם כל הוקל לי, כי בכל זאת הנטל ירד מהכתפיים שלי ועבר אליהם, אבל אחרי ההקלה, התחילה להתגנב הדאגה. כמה מהר הוא יחזור להיות קופצני ועוקצני. הייתי מעדיפה, שלא נחזור לעולם של קודם, אלא לאיזה שילוב בין עולמות, שילוב שמאפשר להם להיות יותר בבית, ולהעביר שיעורים דרך זום. בית הספר, צריך לשמש בעיקר לצורך התפתחות חברתית, בלי להעמיס ללא צורך, כדי שלא יחזרו להיות פצצות מתקתקות, גם הילדים וגם המורים. יש גן משחקים ליד בית הספר, ושני הקטנים שלי אוהבים לרוץ לשם מיד כשמגיע הצלצול המיוחל, ולשחק עם ילדים עד שאגיע לאסוף אותם. עצרתי עם הרכב בצד, והתבוננתי בהם. שניהם השתנו, נוספה עדינות למשחק שלהם. הגינה כולה רגועה יותר, יש פחות צרחות, ובעיטות ויותר משחק של הנאה והשתוקקות. מקווה שזה פה כדי להישאר.